קמפיין באינטרנט או שלאף-שטונדה?

נדמה לי שמעולם לא ראיתי איך ההיסטוריה מתרחשת לנגד עיני, או שעדות נעמדת מולי מוצקה כמו קיר בטון, כמו כשראיתי את שני הקמפיינים האחרונים לפסטרמה שהושקו בו זמנית על ידי טירת צבי וזוגלובק.

אני קצת מאחרת לכתוב ולהתייחס לתופעה. עובדה שאחד מהקולגות כבר כתב על זה, אבל לא יעזור. מה שיש לי להגיד – אני חייבת להגיד. אפילו באיחור של מאה שנה.

נשים, אתם יודעים.

אז ככה, שני המפעלים ושני הקמפיינים מוכרים פסטרמה. האחד – טירת צבי – לא נוהג ליצור וליזום קמפיינים ענקיים (או שאולי לא זכור לי אחד כזה), ואילו האחר – זוגלובק – כבר המציא כפר שלם של אנשים הסוגדים לפסטרמה (כבר אז חשבתי שזה אווילי. אבל נעזוב זה).

פייר, אני אישית מזמן יצאה לי הפסטרמה מכל החורים. לא טעים לי. לא משהו ספציפי. סתם לא בא לי יותר. ככה שכל הרוח והצילצולים סביב הפקות ענק של פרסומת שתתחיל בשלושים שניות ואחר כך תצטמצם לחמש עשרה – ממש לא עושה לי את זה. לא אנשים שרוקדים עם יוגורט באולפן מעוצב כמו שדה פתוח, ולא חבורת גברים בשורט'ס שרוקדים את ריקוד הפסטרמה. נאדה. גורנישט. זיפ.

לפעמים בא לי להגיד לקולגות – תפנימו, לאנשים נמאס. נמאס. הקמפיין שלכם לא מזיז להם. תמציאו משהו אחר. אחר. מחוץ לקופסא, מעבר לתקרת הזכוכית, ווט-אבר. ואז …

ואז הגיעו הפתקים החמודים מלאי האהבה והאיכפתיות של טירת צבי, מחוברים לסנדוויץ' ב"דיוור ישיר" ואיך להגיד – עשו לי את זה.

אז מה היה לנו?

היה לנו משהו כאילו… הכי אחורה בעולם, כאילו… לא יכול להיות שמישהו הגה, ויותר מזה – הסכים לשלם על המופע המגוחך של התרבות הייקית. תגידו, עדיין נשארו ייקים בארץ? לא, לא כאלה שמגיעים לחתונות בשעה שכתובה על ההזמנה. לא, אני מתכוונת ייקים, כאלה שנולדו בגרמניה ועלו ארצה. בטח יש כאלה, אבל נשבעת לכם שבעשור האחרון פגשתי רק אחת כזאת, ופייר – לא ראו עליה שהיא ייקית. אז זהו, לקחו את הייקים, והביאו משהו מ-ז-ע-ז-ע. כאילו… מה אתם מוכרים? פסטרמה או לוקשים?

לא שהיית מצפה למשהו אחר ממקאן, שיהיו לי בריאים. הם החיו את הדינוזאורים עבור התקציב של YES, אז מה, שהם לא יעלו מן האוב את הייקים, ממציאי תרבות הנקניקים?

לעומתם באה טירת צבי וחברת האינטראקטיב אידיולוג'יק, שחושבת קצת אחרת, ועשתה משהו שאני מציעה למקאן להפנים מהר ככל האפשר: יצרה קשר עם הלקוחות. קשר-קשר. לא סתם מופע ראווה מביש ומעליב, אלא אמרה ללקוח: שמע, יש משהו שאתה רוצה להגיד למישהו? כי אם יש לך משהו להגיד – אני אעביר לו. ולא סתם אעביר לו את הפתק החמוד שלך, אני גם אצרור אותו בבגט, ואקשט בעגבניה.

לא מקסים?

מקסים. לא הרעיון אלא הבשלות. ההבנה שאחרי שלמדנו לשגע ללקוח את העיניים, את האוזניים, נכנסנו לו לתוך המייל, נתקענו לו בסלולארי, ופיצצנו לו את כל תיבות הדואר – נעצרנו ואמרנו: היי, קוראים לי צבי, איך קוראים לך? משה? היי, משה. תגיד, יש מישהו שאתה מאוד מתגעגע אליו? סליחה שאנחנו אישיים, אבל אתה מבין, משה, נורא בא לנו לפנק אותך…

טוב, הבהרתי את הנקודה. מה שחשוב זוהי הבשלות וההפנמה: עם הלקוח צריך לדבר. גם ליצור איתו מערכת יחסים לא יזיק. אז תודה לאידיולוג'יק ולטירת צבי שהיו אמיצים כדי לעמוד מול ענקי-התקציב, ולייצר מבחינתי סוג של קרב היסטורי בין העבר (הרחוק…רחוק…רחוק) לבין ההווה העתידי, או העתיד ההווי, איך שתרצו לקרוא לו.

אה, כן, ולמי שמתעקש – זה בסדר להישאר בימי הביניים של הדינוזאורים, הייקים, השלאף-שטונדה ומקאן אריקסון. עשרים שנה עומד – למה להזיז?

בתיאבון לכם!

Popularity: 1% [?]