מי עשה לך "הייד" בפייסבוק

רצח וירטואלי בפייסבוק הוא דבר קל מאוד לביצוע, ואפילו חוקי לחלוטין. יותר מזה, מותר לך להתעלל בגוויה של הקורבן המזדמן שהתדפק על דלתך. (גיא פינס, סליחה, זה לא אני, זה היא, כלומר אתה)

שתינו קפה ודיברנו על גיא פינס. שנינו חברים שלו בפייסבוק. עדי סיפרה שקראה סטטוס שלו, ולתדהמתה לא היתה לה אפשרות תגובה. פתחתי את היוזר שלי. לי דווקא ניתנה האפשרות להגיב.
עדי התחרפנה, ולפני שהספקתי לעצור בעדה, מיהרה לכתוב סטטוס: "חוצפן! הוא לא מאפשר לי להגיב לו, אבל עדיין מופיע לי על הלוח. אז העפתי את גיא פינס בהיידה לכל הרוחות. איזה מעליב זה ללכלך לי את הדף, ולסתום לי ת'פה בו-זמנית".
יש לה פתיל קצר, לעדי.
"במקום להעיף אותו יכולת פשוט לשים אותו ב'הייד'", הצעתי.
"ומה נראה לך שעשיתי?" ענתה לי, "עשיתי לו הייד. רצחתי אותו ברכות. עכשיו הוא כולה תמונה בלוח החברים שלי. קולב של פרצוף מפורסם. חוצפן שכמותו".
הסכמתי איתה. לא בנושא גיא פינס, אלא בנושא הרצח הרך.

רצח וירטואלי בפייסבוק הוא דבר קל מאוד לביצוע, ואפילו חוקי לחלוטין. יותר מזה, מותר לך להתעלל בגוויה של הקורבן המזדמן שהתדפק על דלתך וביקש חברות. גם אם תואיל בטובך לאשר את בקשתו, תוכל לחסום ממנו את האפשרות לראות חלק מן הפרסומים שלך, וגם לקשור לו את הידיים ולהדביק לו סלוטייפ על הפה, שלא יוכל חס וחלילה להשחיל מלה של תגובה, שלא יזהם לך את הקיר.
אין חיה כזאת במציאות, אבל בפייסבוק יש. ברשת החברתית הגדולה בעולם מותר לך לרצוח ברכות את החברים שלך. הפונקציה הפופולארית "הייד" מאפשרת לך להסיר מן הפיד שלך עדכונים של חבר שאינו מעניין אותך, והוא יעלם כלא היה. רצח מעודן. לא כואב. לא משאיר סימן. הקורבנות  אפילו לא יידעו, אפילו לא ירגישו דקירה.
השבוע כתבה הבלוגרית זרוב: "מתנצלת בפני כל מי שעשיתי לו איגנור, זה שום דבר אישי, ונקבע תוך 1.5 שניות. חברים חדשים ברוכים הבאים".
אני מעריץ את זרוב על המיומנות בסלקציה. תוך שניה וחצי נקבע מי ייכנס להיכל, ומי יישאר בחוץ. זה כמו בחור שנכנס לפאב, רואה מישהי מהקצה האחר של החדר, מסקרן לו, הוא מתקרב, שולח חיוך, מגיש בקשת חברות. אם זה צריך לקרות, זה קורה. אם לא – על פי אמנת פייסבוק – הבר-מינן יחטוף איגנור.
בטוויטר, אם בחרת לעקוב אחר מישהו, הוא לא עוקב אחרייך אוטומטית.  אשטון קוצ'ר, עם 4.6 מיליון עוקבים, עוקב רק אחרי 305 אנשים. הפלטפורמה הפייסבוקית מתנהגת אחרת. אם לא הפנמתם, אתם נמצאים ברשת חברתית. חברות היא ערך עליון, היא הדם הזורם בעורקי היצור העצום הזה שנקרא פייסבוק. בהתאם לכך, חוקי המקום לעולם יעודדו חברויות.

זה יכול היה להיות מאוד משעשע אילו מיד כשמחקת חבר מרשימת חברייך, הוא היה פותח את ה-inbox שלו ומשם היתה צצה יד וירטואלית ומפליקה לו סטירה, תוך שהיא רועמת באוזניו: "נזרקת לכלבים בגלל ששלחת אותו קישור ארבע פעמים ונשבר לי ממך!"
נדמה לי שעדי שלי היתה שמחה מאוד להפליק לגיא פינס (סליחה, גיא, זה לא אני, זה היא, כלומר אתה).
אבל האופציה להפליק איננה נתונה. בממלכת פייסבוק חברים זה קודש, אז נשארים מנומסים ודיסקרטיים. כשאתה מוציא מישהו מרשימת החברים שלך, הוא לא יקבל על כך כל הודעה. יש כאלה שנוהגים לאשר חברים, וכעבור זמן קצר להעיף אותם לכל הרוחות.
יחד עם זאת יש לך ים של אפשרויות דיסקרטיות למדר את חברייך. אתה יכול לבחור מי מהם יהיה זכאי לחזות בכל אחד מן הפרסומים שלך. מה שנקרא: כבדהו ומדרהו.
המידור, ה"הייד", ה"איגנור" ודפי המעריצים הם התשובה הפייסבוקית למי שרוצה להישמע, ואינו רוצה לשמוע. כמו שכתב יובל סער, "לעדכונים של רוב החברים שלי בפייסבוק עשיתי הייד (ובינינו, מי לא)".
בהחלט עולה על הדעת שחלק ניכר מן החברויות בפייסבוק הן חברויות של "הייד" הדדי. שניים חברים, אך איש מהם אינו מעוניין לקרוא את העדכונים של האחר.
תיאורטית, יכולים להיות לך אלפי חברים, ואתה יכול להרגיש כמו שחקן שמביא הופעה בפני אולם מלא. בפועל, ייתכן שכולם הגיעו להופעה שלך עם אטמי אוזניים וכיסוי עיניים. חמשת אלפים איש יכולים לשבת באולם שלך, ועדיין תהיה בלתי נראה. איזה בזבוז.
הלו, מישהו שומע אותי?