אני העניה החדשה: תשובה למקטרגים

אתמול הבאתי בסטטוסים מצייצים את זעקת הכאב של אם חד-הורית. "אני המודל הקלסי של העוני החדש, אני האישה החדשה, הנאורה, זו שלעולם לא תבקש. מהבושה", היא כתבה. הפוסט היכה גלים ברשת. גם האתר "אונלייף" החליט לפרסמו. מאות תגובות ושיתופים נרשמו. "קראתי את הסיפור ופשוט בכיתי", כתבו רבים. אבל היו גם תגובות צורמות. היו כאלה שלא האמינו. מכחישני עוני. מישהו טען שהטקסט מפוברק ובכלל כתב אותו גבר. אחריהם טענו שהסיפור לא מתקבל על הדעת, שיש בו סתירות. שלא ייתכן שאישה משכילה בעלת שני תארים תגיע למצב כזה.
לפני שעה קלה קיבלתי מן הכותבת מכתב נוסף, שבו היא עונה למקטרגים. אני מפרסם אותו כאן כלשונו.

אבי לן היקר.
לפני כל מילה שאגיד כאן, ברצוני לפנות אליך לפני הכל.
אין דרך בעולם, שיש בה כדי להודות, על המקום הנכבד שנתת לכאב שלי – כאב שנמצא עמוק בגרונותיהן של נשים, חד הוריות בעיקר, שנקלעו למצב של קושי עצום.
לא בי מדובר.  אני רק קול. קול אחד. אני התפאורה והרקע. הזעקה היא השחקן הראשי. הכאב הוא העיקר. המציאות היא היא ורק היא, האמת המרה והשחקן המקבל את האוסקר בסוף הטקס. לא אני.
האמון בי, הכבוד, הרגישות, ההבנה, היכולת לחוש בכאבי דרך המילים, דרך השיחות שלנו בטלפון, אינן מובנות מאליהן. מצאתי אותך כ'מלאך' בחושך קודר, מלאך שנתן לי מקום רחב להוציא ולו במעט, את המועקה הכבדה מנשוא.
היכולת שלך לתת 'במה' הפעם, לא לסטטוס שנון או מתוחכם.. לא למשחק מילים כזה או אחר שלבטח היה גורר מיליון מחיאות כפיים סוערות אחריו, האבחנה הדקה שלך וההחלטה כן לפרסם – היא הדבר הגדול והנהדר שעשית בתבונה וברגישות אין סופית.
הפלטפורמה שהענקת בכך שהפכת את 'סטטוסים מצייצים' גם למקום שיש בו חשיבות מכרעת לבעיות חברתיות-קיומיות, נתן לי מחדש את התקווה, שיש בכלל תקווה….
אני כותבת אליך בשנית.
אני כותבת אליך משום שמהרגע שמכתבי עלה, הן בסטטוסים מצייצים והן באתר "אונלייף", הרשת 'געשה'. תגובות הגיעו מפה ומשם (עד לרגע זה אגב) ואני, קראתי בקפידה ובהתייחסות רבה כל תגובה ותגובה.

אני כותבת למטרה אחת.
אני לא כותבת כדי 'להסביר'.
אני לא כותבת כדי 'לשכנע'.
אני חלילה לא כותבת כדי 'להתנצל'.
אני גם לא כותבת כדי 'לספק נימוקים' לכל אותם תוהים על איך וכיצד 'הייתי מסוגלת' בקלות שכזו, להגיע למצב שהגעתי אליו.
אני כותבת רק כדי לחדד את האמת שכ"כ בוערת בי.
אני כותבת רק כי הרגשתי, לפי התגובות, שהיו אולי בכתיבתי כמה סתירות לכאורה שנבעו מ'שצף הכתיבה', מהפורקן שחשתי כש'הוצאתי את הכל על הדף בפעם הראשונה'..
ואתה יודע מה? עם כל הכאב שבכלל כרוך בהסבר מהסוג הזה, והאמן לי שזה לא נעים בכלל לתת הסבר לכל אותם 'חכמים גדולים' ונותני עצות ו'יודעי כל'… וכל אותם אלה ששלחו אותי לעבוד (איזו עצה גאונית.. איך לא חשבתי עליה קודם?!…) – אבל לנגד עיני עומדות עוד מאות אלפי אמהות חד הוריות שאני יודעת שקולי הוא קולן! כאבי הוא כאבן! אז בין היתר זה גם בשבילן.

הפוסט בשער "אונלייף"

לגבי התהייה הלא ברורה הכיצד זה שיש לי שני תארים ועדיין אינני מצליחה כמעט חצי שנה למצוא עבודה אני אומר שהתארים באמת ובתמים מעניקים לי הרבה סיפוק עצמי. באמת! הרבה כבוד, והרבה ידע כמובן. לצערי הרב, במדינה שלנו לא מקבלים משכורת על אותה תחושת הכבוד שיש לי.
אני יכולה למנות עשרות ריצות לראיונות עבודה, דרך חברות כוח אדם ובלעדיהן, למקומות עבודה בשכר של פחות ממינימום, עם נפנוף ברוח של תאריי הנהדרים, שבסופו של דבר כשבעל העסק הבין שאני מעט מוגבלת בשעות, שבעל העסק הבין שבאמת ובתמים אינני יכולה להרשות לעצמי בייביסיטר, שבעל העסק הבין, שאני עלולה להיעדר ביום מן הימים, כי אחד מן הילדים חולה… הוא התקשר אלי אחרי יומיים ובקולו הקר אמר: 'אני מצטער… אולי בהמשך. נהיה איתך בקשר'.
בוודאי שכל אדם המחזיק עסק יעדיף לשלם את כספו האישי ל'עובדת בטוחה'. אחת כזו שיכולה להישאר שעות נוספות.. אחת כזו שהיא אולי רווקה.. פנויה תמיד.. ואם כבר נשואה – הרי שהיא חייבת מאחוריה 'גב' מספיק גדול כדי שחס וחלילה אם אחד הילדים חולה – העובדת לא תיעדר והבעל יוכל להרשות לעצמו להישאר בבית. אחת כזו, שלא תצטרך לצאת כל יום ב14:00 כי אין לה שום אפשרות לשלם ולו לשעה אחת ביום כסף לשמרטפית. עשרות ראיונות עבודה של פרצוף תוהה ומבולבל של בעלי עסק שישבו מולי והניחו את ראשם המתלבט על ידיהם הנוקשות. 'כן לקבל.. לא לקבל'… ובסופו של דבר, על אף ההתלבטות שלהם, על אף הרזומה ה'מכובד' של שני תארים, החליטו שיעדיפו עובדת שאין לה 'תיק' כזה גדול בבית.
וכן.. לא מתביישת להגיד.. משראיתי שכל נסיונותיי מזה כחצי שנה למצוא עבודה ראויה, מכובדת, וכל המאמצים לפרנס את ילדיי בכבוד עולים בתוהו, התחלתי לנקות חדרי מדרגות.
אבל גם הכסף בעבור נקיון – לא מספיק לצערי לגידול מכובד של שלושה ילדים. אז נכון, יש לי עכשיו את המזונות ואת הנקיון, אבל כל זה לא מספיק לי כדי להיחלץ ממצבי הקשה.

בקשר לעובדה שאני מחזיקה רכב.
אם יש משהו שניסיתי לשמור עליו, לפחות דבר אחד, כדי לא לטלטל עד כלות את עולמם העדין של ילדיי, זה הרכב הקטן והפשוט שלי, וגם בו – חצי מהחודש  אני כלל לא יכולה להשתמש, כי אין לי כסף לדלק.
זו הסיבה שחצי מהחודש  אנחנו צועדים לכל יעד ברגל. וכן, גם בגשם, גם בברד וגם אם זה רחוק קילומטרים מהבית.
לראיונות העבודה הרבים לעיתים אני הולכת ברגל, ויוצאת שעה וחצי קודם מהבית, וכפי שכתבתי, לעיתים הייאוש האדיר גובר על הרצון להרים את שתי הרגליים ולהתחיל לצעוד ואני מוותרת מראש על ראיון כושל נוסף – על נסיעה של 6.60 באוטובוס, תמורת גבינה למחר!!

לגבי אביהם של הילדים שגם לגביו עלו לא מעט שאלות.
האב משלם סכום מינימלי מדי ראשון לחודש.
הוא לוקח אותם אחת לחודש בלבד (!!) ל24 שעות, ואינו נושא כלל בנטל הכלכלי. אני כן פועלת באמצעים המקובלים כדי שישלם יותר, אך כמו כל דבר במדינה, גם זה תהליך ארוך ולא פשוט. (אלא אם כן אני 'אקבל בחום' את עצתה ה'נדיבה' של המדינה שלי ואוותר עליהם כדי שהוא יגדל אותם – דבר שאני מעדיפה למסור את נפשי הרגע מראש, ולא לעשות).
כל הטענות שנשמעו כאן.. על 'למה התחתנת דווקא איתו'… 'איך לא ראית קודם'.. הן משוללות כל יסוד. איזו אמא תעלה על דעתה שאב ילדיה יפנה להם את גבו?
איזו אמא תעלה על דעתה שבנה יתקשר באחד הלילות לאביו, יבקש ממנו 20 שקלים למסיבה של מחר בבית ספר והאב יסרב לתת לו? איזו אמא תעלה על דעתה שגם אם מתגרשים, וזה יכול לקרות לכולם, האבא מפסיק את הקשר עם הילדים? הרי זה לא בידיים שלי ואני לא צריכה כלל לשאת בהתנהגות האיומה שלו!
אני פה! אני לצידם! אני לא זונחת אותם לרגע! אני נאבקת בשבילם מדי יום ומדי שעה. לא אני זו שעזבתי.. הוא זה שנטש.
אני לא מרגישה כאילו אני צריכה להסביר את עצמי בכלל בעניין הזה. אני רק מאחלת לו שיום יבוא והוא יזדקק להם פי מיליון בערך מאשר הם זקוקים לו היום.

לא הייתה קלה לי הכניסה לפרטים. בכלל לא. אבל כפי שציינתי, כל הדרך שכתבתי, נשמתי עמוק בזכרי, את כל אותן משפחות חד הוריות שעומדות מאחוריי וקולי הוא קולן.
העוני, חבריי היקרים, הגיע אלי. הוא יכול בקלות, להגיע גם אליכם. להדפק על דלתכם בכל רגע נתון, בכל החלטה קטנה של מעסיק שקם על צד שמאל בבוקר והחליט לפתע לפטר אתכם. בכל החלטה להתגרש. בכל החלטה להרחיב את המשפחה דווקא. לעוני אין תבנית. אין לו צורה. אין לו 'אנשים מועדפים יותר או פחות'. יש לו כוח. וכוח רב! ויכולת לחדור מבעד לכל דלת גם הפלדתית ביותר. בחודש, בשבוע, בתשלום אחד שחוזר וצובר ריבית.
הבאתי ילדים מאהבה גדולה, האמינו לי. אף אחד לא מדמיין שיום אחד הוא יפתח את המקרר ויבין שאין לו איך למלא אותו.
אינני מסירה אחריות. ההפך. זה שאני זועקת –  אין זה אומר שאני מתנערת מאחריות. בעיני רבים אני מגלה אחריות כפולה.

זה מה שנותר לי. הקול שלי. המילים שלי. הכתיבה. הנסיון לעורר.
אם תהיתם 'מה אני רוצה בכלל' ומה מטרת הכתיבה אז הרשו לי לומר: למרות שרובנו כישראלים נוהגים אולי לחשוב, ש'חייבת' להיות מטרה ואסטרטגיה מאחורי כל דבר… אז הפעם.. טעיתם.
אני לא רוצה שום דבר שקשור בחומר. אני רוצה שינוי.
אני רוצה להרגיש את החיבוק החם של המדינה שלי שעוטף אותי גם כשקשה.
אני רוצה לפקוח את עיניי ולגלות את היד המושטת של המדינה, תומכת בידי שלי ועוזרת לי להתרומם. זוכרת לטובה את אותם ימי חסד, בהם רק נתתי לה, כל מה שיכלתי, אני וכל משפחתי.

גם אם הייתי מתה מרעב, לא הייתי לוקחת מאדם כמוך אפילו שקל

ודבר אחרון לפני שאחתום את דבריי, היה פה מגיב מאוד עיקש בשם אלון מזרחי. הוא בלט מאוד משום שגם אם היו תגובות שאינן תומכות בדבריי, קיבלתי אותן בהבנה. אבל אצלו היה משהו אחר: עקבתי אחרי כל תגובותיו, עקבתי אחרי הדיון הסוער שהעלה על קירו עקב הדברים שכתבתי, הוא השתלח, קילל, גידף, ובסוף אפילו מוכן היה 'להתערב' שאם אכן מדובר ב'אישה אמיתית' ולא ב'תעמולת בחירות שמאלנית' – הוא מוכן לשלם 5000 שקלים.
אלון מזרחי היקר. הנה אני. אמנם ללא שם כאן.. אבל נושמת, חיה ובועטת. בשר ודם. סביר להניח אפילו שנתקלנו כבר בעבר פה ושם בפוסטים כאלו ואחרים ששנינו אהבנו או לא אהבנו, ואינך מעלה על דעתך אפילו שזו אני. ממש מתחת לעיניים שלך.
אני רק רוצה לומר לך דבר אחד: לעולם!! לא הייתי, גם בשיא הרעב, לוקחת מאדם כמוך וגם לא שקל בודד אחד!!
תרומה, באה מן הלב. לא מן הכיס. היא לא מגיעה מהרצון 'להתערב' ולהוכיח. הכסף שלך מריח כמוך. אטום, קר, חסר כוונה, ומבשר רעות. לעולם לא אתן לילדיי לאכול מכסף שהוא שלך. גם לא מיליון.
עשה לי טובה, רוץ לארגון כלשהו הקרוב לביתך, כבר עכשיו, ותרום את 5000 השקלים לילדים נזקקים. זה גם יעשה להם בטוח טוב על הנשמה, וגם אולי תגדיל את סיכוייך לזכות במחילה אמיתית ובסליחה כנה על מילותיך הקשות.
שבת שלום.