סטטוס יצירתי מדי עלול להיות מסוכן. מתברר שצריך לדעת לא רק כיצד לכתוב סטטוסים, צריך לדעת גם איך לקרוא אותם. קריאה מוטעית עלולה לגרום למישהו להזעיק משטרה.
זה בדיוק מה שקרה ליורם קופרמינץ. במוצאי שבת, בשעה 23:12, פרסם את הסטטוס הבא: במקרה של אזעקת אמת יישמעו צרחות וזעקות הולכות וגוברות ונחלשות עד דממה מוחלטת.
קוראיו הקבועים של קופרמינץ, אמן מחונן אחד מכותבי הסטטוסים הטובים ביותר בארץ, ידעו שמדובר בסטטוס שישי בסדרה. קדמו לו הסטטוסים הבאים:
- במקרה של אהבת אמת ירדו דמעות של דבש
- במקרה של דממת אמת תשמע אנחת רווחה אחת. לפני
- במקרה של זכרונות אמת המחוגים יפסיקו בבת אחת לערוף את הספרות שבשעון
- במקרה של שקרי אמת הקולות יילכו ויתרחקו עד שהרעש היחיד יהיה השקט
- במקרה של ענני אמת יושמעו נשיקות עולות ויורדות
לאן אתה הולך עם הרובה ביד
לאחר כתיבת הסטטוס, הלך לישון. בדיון שהתנהל בהיעדרו התקבלו תגובות כמו: "מפחיד", "מעורר אימה", "שובר לב".
אחת מחברותיו לפייסבוק, שלא הכירה את הסדרה, נלחצה על אמת. כשקראה את הדיון שהתנהל על על הקיר של קופרמינץ שעה קודם לכן, החשש שלה גבר. זה היה אחרי הדרבי התל-אביבי בכדורגל. בין קופרמינץ ואבי פיטשון התפתחה שיחה של שני אוהדי הפועל תל-אביב. שניהם קיללו את בית"ר ונהנו נורא.
יורם קופרמינץ. "כשהם אמרו שזאת המשטרה, כמעט שאלתי: 'גרמנים?'"
פיטשון: "שיישרף העולם".
קופרמינץ: "שיירד ענן צהוב על העקרבים הצהובים".
פיטשון: "מי שלא חותך את הוורידים צהוב".
קופרמינץ: "אמר לי השכן 'הי ג'ו לאן אתה הולך עם הרובה ביד' אמרתי לו 'לחסל את הכאב שלי'. צהוב זה בכבד, אדום זה בלב".
אחרי המשפט "הולך עם רובה ביד", היא גילתה ברשת שקופרמינץ נפצע במלחמת יום הכיפורים ולקה בהלם קרב. בשלב הזה היא כבר היתה משוכנעת שהוא עומד להתאבד. "אוי ואבוי לך!", הגיבה לסטטוס, "שלא תעיז! יהיה לך עסק אתי, הבנת?!"
מייד לאחר מכן הזעיקה את המשטרה.
השארת הודעה בפייסבוק שאתה הולך להתאבד?
בשתיים בלילה דפקו שוטרים על דלתו של קופרמינץ.
"מי שם?"
"משטרה".
"מה?"
"תפתח".
כשפתח, הביטו בו שוטרת ושוטר מודאגים. "אתה השארת הודעה בפייסבוק שאתה הולך להתאבד?"
"מה?"
השוטרים הסבירו: "התקשרו אלינו ואמרו שאחד, קופרמינץ יורם, השאיר הודעה בפייסבוק שהוא הולך להתאבד, והוא ניצול שואה".
אשתי חשבה שקרתה תאונת דרכים נוראית
מנין בא להם הרעיון המשונה שאתה ניצול שואה?
"אין לי טיפת מושג. זה נשאר בערפל. גם השוטר היה המום. הוא שאל בן כמה אני. אמרתי לו שאני בן 55, והוא אמר 'אז לא יכול להיות שהיית בשואה'".
מה הרגשת כששמעת צלצול בדלת?
"ישנו. אשתי שמעה לפני זה טלפון, אבל היתה רדומה. כששמענו דפיקות בדלת, היא נבהלה נורא וחששה שאולי קרתה תאונת דרכים נוראית לבן שלי מנישואיי הקודמים. אמא שלו ואחיו נמצאים בחו"ל, והוא נשאר בארץ, אך לא מתגורר אצלי.
"אני קמתי מטושטש. כשהם אמרו שזאת המשטרה, כמעט שאלתי: 'גרמנים?' ניתקתי ישר את הרגשות. לא עלה בכלל בדעתי שזה קשור לסטטוס".
הם גילו לך מי הזעיק אותם?
"שאלתי, אבל הם אמרו שאינם יכולים לגלות. באינבוקס היתה הודעה מהבחורה שדואגת. כתבתי לה ולא היתה תשובה, אז הסקתי שזה לא היא, כי מי שדואג מחכה לסוף הסרט. רק למחרת הגיע ממנה מייל".
מה היא כתבה?
"אני לא יכול להגיד, צריך לשמור עליה. הבחורה נראית לי מחוסלת. כבר יומיים היא לא כותבת כלום. היא נפלה לתוך סרט, ואני חושש שהיא לא יצאה ממנו עדיין. אני לגמרי מעריך אותה על הדאגה. אבל המשטרה חייבת לעשות משהו עם מערכת הסינון שלה".
גם המשטרה צריכה ללמוד לקרוא סטטוסים
כלומר גם המשטרה צריכה ללמוד איך לקרוא סטטוסים?
"ברור. לגמרי. אם הסטטוס אומר, 'הלכתי להתאבד שלום עולם', שיבואו מיד. אבל אם מדובר על משהו אחר שנתון לפרשנות, הם חייבים לקחת את זה בחשבון. אחרת הם עלולים להזדקק לחטיבות שלמות כדי להגיע לאנשים שכתבו סטטוסים".
תובנות על המדיה החברתית?
"נדמה לי שמלא אנשים הצטרפו לדבר שנקרא 'מדיה חברתית' מבלי להבין על מה מדובר ומה הולך. צריך קורסי הכנה לרשת חברתית וצריך להעביר קורס בקריאת טקסטים קצרים כמו בפייסבוק. אחרת, כל אחד יכול לעשות מטעמים מכל דבר. שוטרים בדלת זה כמו בספר של גרוסמן 'אישה בורחת מבשורה'. אם האנשים בדלת היו לובשים מדי צבא, הייתי מתמוטט".
–
לקריאה נוספת: יורם קופרמינץ משמיד את עצמו ונולד מחדש
–
סטטוסים מצייצים – הסטטוסים הכי טובים ברשת
צריך לזכור, שסטטיסטית, "מתאבדים פוטנציאלים" לא "מדברים מפורשות". בדיעבד הדברים נראים אחרת. הבעיה היא שיש לא מעט מעשים שאסור שיגיעו לנקודת האל-חזור.
יחד עם זאת צריך לשאול את קופרמינץ (הנחמד) איפה האחריות שלו לכל "הדרמה" ההיא. ועוד שאלה אל ק' מה היה הרווח שלו…?
שאלות לא רטוריות.
יורם קופרמינץ צריך לחזור לגלריה. שם מקומה של האמנות שלו ולא בחיים האמיתיים. כשמערבבים אמנות עם החיים קורים דברים רעים. וזה שיעור שכל האמנים צריכים ללמוד. לחזור לגלריות ולהפסיק לערבב את המוח לכל מני אנשים.
חנן, אני חולק עליך. בלי יורם קופרמינץ פייסבוק היה מקום הרבה פחות מעניין. בפייסבוק יש מקום לכולם.
חנן אתה יכול לפרסם את הסטטוסים של קופרמינץ עם המלצה לא להעביר
מר דני ססלר. או בעצם, דני.
תגיד, על מה אתה מדבר? נחמד בסדר, זכותך לליריות ופואטיקה ברורה. אבל אחריות שלי לדרמה? הא? והרווח שלי? על מה אתה מדבר? בוא תעלה מהי האחריות שלי ל"דרמה" ומה בדיוק הרווח שהרווחתי ואתייחס. דעתך עלי כבר ידועה לי. זה לא העניין, כי אני מכבד אותה לגמרי. אתה לא הראשון ולא האחרון. ככה זה החיים. כתבת דברים, פתח אותם.
קודם כל אני רוצה לדעת ולהבין את המשפט שלך: "דעתך עלי כבר ידועה לי"
מהי לדעתך, "דעתי עליך" וגם, מאיפה היא "ידועה"?
כי אני חושד שאולי אתה טועה. אבל תגיד אתה
טוב, למה שאמתין. אז בוא נגמור עם "דעתי עליך" (את מי זה מעניין בכלל?): אני מאד אוהב ומעריך את עבודות האמנות שלך, ויש לי אפילו "אני אוהב אותך" קטן ממוסגר בבית. אני אוהב אותך כאדם, ב-3 פגישות הקצרות שהיו לנו, אני זוכר את כולן: 1. בסטודיו. 2. ברח' שטנד. 3. בארוחה משותפת, למדתי שאתה סמפטי, מצחיק, שנון וחכם. בזאת מסתכמת, פחות או יותר, דעתי (הלא חשובה) עליך.
בעיניין האחריות. אז ככה. אני מתכוון לאחריות במובן המאד רחב של המושג. לא במובן המשטרתי של העיניין ולא בשפה של ועדות חקירה. לא חריות שמטילים על אנשים. זה לא מעניין אותי. אותי מעניינת רק אחריות שלוקחים. לא אחריות במובן של "אשמה", ממש לא.
אני מתכוון לאחריות במובן של להיות אחראי לכל מה שאני עושה וגם להיות אחראי לכל מה ש"עושים לי" ואפילו להיות אחראי למה שהאחר עושה לאחר. כן, עד כדי כך.
ושוב, אחריות, קודם כל לא(!) במובן של אשמה. ולדעתי רוב האנשים מתבלבלים בין המושגים האלה. ואולי גם אתה חשבת שאני "מטיל עליך אחריות" במובן של אשמה. ממש לא!
נכון, גם לי יש אחראיות על הדרמה הלילית ההיא – כי אני באמת מתכוון לכך שכולנו אחראים גם מה שהאחר עושה לאחר (כמו שאני אחראי למה שצה"ל עושה לפלשתינאים), רק שאני לא ממש יודע את הקשר הישיר לאחריות שלי ל"דרמה הלילית" ההיא…
חשבתי שאולי אתה יודע לגבי עצמך.
והרווח? נו, באמת… הרי כל מה ש"קורה לי" וכל מה שאני עושה וחושב, בסופו של דבר יש לי רווח ממנו. אפילו מהדברים "הרעים" שקורים לי, לא שאני יודע בדיוק להסביר הכל.
זהו, בינתיים
דני. אני לא אוהב לעשות את זה, אבל הרושם שקיבלתי על דעתך עלי נבע מהתגובה הזאת "Danny Sessler יורם קופרמינץ הוא ממזר בן ממזר שמשחק אותה הפוך על הפוך, בהפוכה, על הפנים
יום 14 אפריל בשעה 18:02"
מצטער אם הבנתי לא נכון.
לגבי האחריות, אני לא יורד לסוף דעתך. אני אחראי מאוד על דברים שאני עושה, במובן של מחשבה תחילה, אחר כך אין לי שליטה איך זה מתורגם הלאה. ולא רוצה שליטה. וגם על ה"רווח" שוב אני לא יורד לסוף דעתך. נדמה לי שאנחנו חושבים בעולמות אחרים לגמרי.
א. הבנת אותי לא נכון בעיניין הציטוט מה-14 לאפריל. ממש הפוך ב-180 מעלות.
ב. אני בטוח שאנחנו לא חושבים בעולמות אחרים. יש לי הרגשה שאנחנו ממש, אבל ממש, באותו עולם.
ג. אני מוכן לפרט הכל, אבל רק על כוס קפה, או בירה, או יין.
ד. אני הולך לנום.
דני.
אי הבנות.
נפתור אותם.
קבענו.
הלכתי גם אני לנום.
אחריות? לא לערבב עם החיים?
על מה למען השם אתם מדברים?
האיש כותב. האיש יוצר. האיש חי.
אתם מציעים אולי תקנון חדש, או תווית שכל אחד יהיה חייב להוסיף לטקסטים שלו, שתבהיר אם מדובר בפיקציה, תיעוד, מוקומנטרי או הזיה?
אולי להעלות הצעת חוק שאוסרת על הצגת אמנות חזותית או טקסטואלית מחוץ לגלריות מאושרות ובשעות הקבלה בלבד?
בחיי שאני לא מבין.
חנן. באמת שאני לא מבין מה כתבת. לא מבין למה אני נשלח לגלריות אם הגלריה שלי נמצאת באינטרנט כבר שנים? ואיפה החיים האמיתיים, בפייסבוק? לא בפייסבוק? כבוד לי אליך והוא לא ישתנה בעקבות התגובה. אני פשוט מנסה להבין את דעתך ולא מצליח.
ודני. דיבורים ללא תנאים מוקדמים. רוצה להסביר טוב, לא רוצה להסביר גם טוב.
בינתיים כבר הסברתי. ללא תנאי, ללא מורא וללא בטיח
יורם – כתבתי מהכרות ואהבה והומור.
יא חנן. שיחקת אותה. גדול אתה