צו איסור פרסום ואנשים שנעלמים כאילו בלעה אותם האדמה

"אני לא מאמין שיכול לקרות כאן מקרה שבו אזרח ייעצר ויישפט ממש מתחת לאף בחשד לעבירות בטחוניות, בלי שאף אחד יידע על כך. לא מאמין כי לא רק על המעצר הממושך, אלא גם על המשפט שבעקבותיו מוטל איפול מלא ומוחלט. אלה בוודאי, וללא ספק, שמועות זדוניות שמתרוצצות ברשת", כתב שלשום, במידה של ציניות מתבקשת, חנוך מרמרי ב"עין השביעית".

במאמרו הזכיר מרמרי את המקרה שבו ניסתה המערכת לתפור תיק ריגול לתא"ל (מיל') יצחק (יצה) יעקב. "איני מעלה על הדעת מצב שאותה מערכת עצמה תיכשל שוב בייחוס כוונות זדון מרחיקות לכת לאנשים שנחשדים בחשיפת מידע מסווג", כתב מרמרי.

המקרה של תא"ל (מיל') יצחק יעקב מחזיר אותי שבע שנים אחורה. פסח 2003. עבדתי ב"ידיעות אחרונות", ערכתי את מוסף החג. את כתבת השער הקדשתי לסיפורו של יצה. ראיין אותו רונן ברגמן.

קראתי עכשיו מחדש את הכתבה. היא מסמרת שיער. הכותרת: "הכי קשה היה כשהם קראו לי מרגל".

כיצד נולדה יש מאין פרשת ריגול שלא היתה ולא נבראה? כיצד תפרו תיק לקצין מהולל, שהיה, בין היתר, מקימה וראשה של היחידה למחקר ופיתוח בצה"ל?

עילת המעצר היתה ראיון שערך איתו ברגמן בניו-יורק. הכתבה הוגשה לצנזורה, משם הגיעה ליחיאל חורב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון – וכאן החל הסיפור הקפקאי להתגלגל ולתפוח למימדים מפלצתיים. בין היתר, האשימו את יצה, שבספר דמיוני שכתב הסגיר סודות מדינה. התביעה טענה שכתב למו"לים באמריקה שהסיפור הדמיוני הוא בעצם לא דמיוני.

למרבית האירוניה, יצה נעצר דווקא לאחר ערב הצדעה שערכה לכבודו  מערכת הביטחון, בהשתתפות שר הביטחון לשעבר משה ארנס, אלוף (מיל') ישראל טל, אלוף (מיל' ( דן טולקובסקי ואחרים.

המעצר נערך כשהגיע יצה עם רעייתו טניה לנמל התעופה בן-גוריון. למרות שעשרות, אולי מאות אנשים, היו עדים למעצר, הוטל מייד צו איסור פרסום גורף על הפרשה כולה, והיא התנהלה תחת מעטה כבד של חשאיות. למשך שבועות ארוכים, יצה פשוט נעלם.

תנאי המעצר היו קשים. פרקליטו לא הורשה אפילו להעביר לו סבון. "החדר בו ישנתי היה מלא ציפורים שהיו מנקרות את האוכל מהצלחת שלי", סיפר יצה. "לפעמים הן היו ממש חוצפניות וניסו לחטוף משהו בדרך מהצלחת אל הפה. כל הרצפה היתה מלאה בלכלוכים שלהן".

יצה היה חולה סוכרת, וחודש לפני מעצרו עבר ניתוח לב פתוח. במעצר, הידרדר מצבו הבריאותי. לאחר שלושה שבועות של חקירה, הועבר למרפאה של כלא רמלה.

כיוון שמצבו הרפואי המשיך להחמיר בכלא, ביקשו פרקליטיו להעבירו למעצר בית. יצה נאלץ לשלם מכיסו כחצי מיליון שקל למלון "אפרופו" בתל-השומר, עבור שלושה חדרים – אחד לו, אחד למאבטחים, ואחד לאשתו טניה, משום שנאסר עליהם לגור ביחד. לאחר מכן תבע משרד הביטחון שישלם מכיסו גם את שכר המאבטחים, 1.5 מיליון שקל.

נשמע כמו בדיחה עצובה, אבל זה בדיוק מה שקרה. יחיאל חורב הורה כי לפחות ארבעה מאבטחים ישמרו במשך 24 שעות ביממה על הקשיש החולני, כדי שלא ינסה לברוח. 24 שעות סבבו אותו השומרים, בודדו אותו מהסביבה החיצונית, אסרו עליו להיות לבד עם אשתו טניה והאזינו לשיחותיו עם עורכי דינו ועם רופאיו.

גורמים בכירים שעסקו בפרשה לא היססו להפעיל מכבש של לחצים גם על עיתונאים שעסקו בפרשה. רונן ברגמן עצמו מעיד, שהיה נתון להאזנות ומעקבים, קיבל שיחות טלפון אנונימיות והטרדות ליליות.

במשפט ביקשה התביעה מאסר עולם, אך בית המשפט המחוזי דחה את האישום בריגול, והרשיע את יצה בסעיף קל יחסית – מסירת מידע בטחוני למי שאינו מוסמך לכך. גזר הדין שיקף את עמדת השופטים לגבי הפרשה: שנתיים מאסר על תנאי, עונש קל ביותר למי שהוגדר כ"מרגל מסוכן שהיה עלול לגרום פגיעה אנושה בביטחון המדינה".

בראיון הבלעדי למוסף החג, כששאל אותו רונן ברגמן מדוע נטפלו דווקא אליו, השיב יצה: "הם, מהקנאים במשרד הביטחון ועד הלבלרים במשרד המשפטים, רצו להפוך את המקרה שלי למופת, למען ייראו וייראו. התביעה ומערכת הביטחון הביאו לבית המשפט טענות שקריות וזדוניות, וניסו בכוונה להטעות את השופטים. הם טענו שאני מרגל, והישוו אותי למרדכי ואנונו. לעולם, לעולם לא אשכח את החקירות בשב"כ ובמשטרה, בהן נאמר לי שאני יותר גרוע מהאיש הזה. לי, תת-אלוף בצה"ל, אומרים דבר כזה".

בכתבה תבע יצה את עלבונו מחבריו לנשק שהפקירו אותו, מהממונה על הביטחון במערכת הביטחון יחיאל חורב שרדף אותו, ומראשי המערכת המשפטית והפוליטית שאיפשרו להרוס את חייו.

"השפילו אותי, התעללו בי, עשו לי עוול נוראי, ואף אחד לא הפיק שום לקח", אמר. "זאת לא ישראל שהיכרתי. להשקפתי, אסור שבמדינה שהשתתפתי בהקמתה ותרמתי לבטחונה, ישתרש ריקבון שנוצר מרפש של פרה קדושה שכבר הדביק את מערכת אכיפת החוק במדינתנו – הכל בשם הביטחון".

עברו שבע שנים. האם סיפור כזה יכול להתרחש גם היום? מה פתאום.

הפוסט הקודם: ענת קם, ניפגש בשמחות