הקדמה: השיעור החשוב בחיי
את השיעור החשוב ביותר אודות האינטרנט, למדתי כשניהלתי פורום ב"תפוז". המורה הדגול שהעניק לי את השיעור חינם אין-כסף, היה מי שכינה עצמו "סמי פוליטורה" ובאותם ימים נחשב לאימת הפורומים.
ברור שאז לא כתבנו בשמנו. זה היה חוק ראשון. לא לחשוף עצמך, ולא לחשוף את זהותם של אחרים. המונח "אאוטינג" היה בבחינת גזר-דין מוות. חשיפה נוראית. סמי פוליטורה היה הראשון שהכיר בכוח המדיה החדשה. בין היתר הוא נהג לתעד, להעתיק, לצלם ואף לשמור, כל מילה חשופה, כל תמונה שפורסמה, כל מסר אישי שהגיע אליו, וכל ריב שהתנהל מעל דפי הפורומים. הוא עשה לי בית ספר, ולימד אותי את השיעור החשוב בחיי.
החוקים נכתבים ממש עכשיו
למודת קרבות, הכניסה שלי לפייסבוק היתה זהירה וחשדנית. בחודשים הראשונים התהלכתי כמו פוריטנית בחוף נודיסטים, מנסה להבין איך התהפכו היוצרות על כל אותם חוקים-בל-יעברו.
אחד הדברים שהפריעו לי יותר מכל היה החופש שבו נוהגים אנשים לפרסם את תמונות המשפחה והילדים. זה עדיין מפריע לי. זה עדיין נראה בעיני מסוכן. מה לעשות, קשה לשנות הרגלים. במיוחד הרגלי הישרדות.
החשיפה במדיה החברתית מפחידה. בדומה לנהיגה בכביש מהיר, עמוס ומסוכן. כולם נוסעים במהירות של 240 קמ"ש ו… כן. תאונות קורות. חלקן קלות, חלקן קשות. יש נפגעים. הרבה. מי שלא נוהג בזהירות, מי שנוהג בפראות – נפגע. גם עוברי אורח עלולים להיפגע, וגם מי שמדווח או מצלם, או עוצר כדי לסייע.
האם כבר הזכרתי ששלטון החוק לא מפטרל בכביש הזה? שלא חלים עליו חוקי תעבורה, פגיעה או הריגה?
לדעתי, אף אחד מאיתנו לא יודע עדיין את מלוא עוצמתו של הפייסבוק. גם לא מי ששוחה בו, חי ונושם אותו. אני מעזה לומר – גם לא מי שהמציא אותו. חוקי ההדהוד וההשפעה של מילה זו או אחרת, של אמירה זו או אחרת, כותבים עצמם ברגע זה, בעודי כותבת, בעודכם קוראים.
מסכת חושפנית עד כדי מבוכה
לפני יומיים התחוללה במחוזות האוטוסטרדה האינטרנטית דרמה קטנה-גדולה. הכל התחיל באמירה אישית של אחד, יגאל סרנה. משהו על עצמו, על חייו, ועל התא המשפחתי המסועף שלו. שורה או פסקה, שלוּ נכתבו בספר אוטוביוגרפי, ודאי שלא היו יוצרות דרמה גדולה.
אלא שהאמירה פורסמה בפייסבוק. תאונה. מישהי מאלפי האנשים שנחשפו לאותה אמירה, מצאה לנכון להגיב בכעס. ובפייסבוק, כמו בפייסבוק, החל כדור השלג להתגלגל בצורת שניים-שלושה דיונים מרתקים שערבבו מציצנות ופרטיות עם כעס, עלבון וכמה אמירות פילוסופיות חכמות על משפחתיות, על כבלי הנישואין, ועוד כהנה וכהנה.
בין שורות המריבה והדיון, התגלגלה גם מסכת חושפנית עד כדי מבוכה של סרנה ובת זוגו הנוכחית. נדמה היה למי שצפה מהצד, שהמכונית הנוצצת של שניהם נוסעת בצורה מסוכנת ומהירה מדי. אבל הם לא עצרו. אולי מצאה חן בעיניהם החשיפה, אולי אהבו את הבמה. סוג של חשבון נפש שאם יהיו אמיצים דיים, יעשו בינם לבין עצמם. אבל מי שהיה שם, ראה וקרא – חש מבוכת מה.
המקרה הזה, אחד מיני רבים שקרו ועוד יקרו, שימש סוג של שיעור-בנהיגה-מונעת. בכל אופן, כך אני מקווה עבור כולנו.
יבורכו מציצני הפייסבוק
במקביל לעבודתנו בניהול והעצמת מותגים ברשת, עוסקים בעלי אבי לן ואני, בין היתר, בלמידה. אנחנו לא לומדים רק עבור עצמנו. אנחנו משקפים, מתעדים ומצביעים על תופעות, ועל כוחה של המילה הכתובה במדיה המהירה וההומה הזאת.
אבי תיעד את השתלשלות אותה דרמה. הנושא היה שבירותו של חלון הראווה השקוף בעולם המדיה החברתית. הדוגמה החיה שהובאה בו, אכן היתה חומר נפיץ ורגיש. אבי התלבט. שעות ארוכות הוא התבשל עם הפוסט שכתב. נסיעת ההתאבדות של בני הזוג לא הוזכרה.
הוא הראה לי את הפוסט טרם פרסומו, כי הוא יודע ומכיר אותי כמי שמסרבת להתפשט בפרהסיה, וכמי שנבוכה לראות אנשים במערומיהם. לטעמי, הפוסט היה זהיר ועדין. הזהירות והעדינות התבטאו במה שלא צוטט ולא הוזכר. הפוסט פורסם.
בתגובה כתב סרנה: "כל חיי הצצתי בחייהם של אחרים בשליחות העיתון וסקרנותי שלי. נכנסתי לבתי סופרים ורוצחים. חברי כנסת שרים, פורצים ומשוררים. אלפי בתים. כתבתי על יונה וולך כל מה שמצאתי. לא אחת נזהרתי. הגנתי. לכן אין חלקי עם אותם כותבים שרק על עצמם הם מגינים מכל משמר. שקיפות לכל. בפוסט הקצר על בני ביתי בהווה ובעבר, לא השמצתי איש, רק הודיתי בחדווה שמעניקה לי, אולי כאיש כותב, כל אותה מערבולת מתוקה. חלודה ודעיכה, שגרה ואימת שינוי מפחידות אותי יותר מכל גילוי. אני לא מנפנף בדבר, אני רק כותב. אין חלקי גם עם מציצני הפיסבוק, כל אותם מנויים אילמים שאינם אומרים מילה אך נחרדים מכל גילוי ופרץ כתיבה. בעצם יבורכו כולם, גם המסתערים. גם הכועסים. גם הנוקמים".
הבוקר בא כל כך מהר
מה קרה בין בני הזוג במהלך אותו לילה, אין לי מושג. בבוקר, החליטה הצלע הנשית שהם צריכים למחוק ולהתכחש לכל מה שאמרו וחשפו בפני כל.
זכותה המלאה.
אלא שהיא לא הסתפקה בזה. היא התעקשה שנסיר את הפוסט כולו.
התעקשנו להשאיר, ולו מטעם אחד: לא כתבנו את הפוסט עליה. ובעצם – גם לא על בן-זוגה.
מופע הראווה הווירטואוזי שלהם לעיני כל, באמצע הכביש הסואן, היה דוגמה לתופעה שחוזרת על עצמה במדיה החברתית בגירסאות שונות, לעיתים מרירות ולעיתים מתוקות ונוטפות דבש (ע"ע "אשתי הכרישה" ו"בעלי הגאון" ).
הפוסט דיבר על התופעה. על חופש הדיון שנלקח מבלי שניתן, כשאנשים בחשו ברגע פרטי של אחד – יגאל סרנה. והם בחשו. הם לימדו אותו את תורתם. הם העבירו ביקורת. הם בנו אמירות פילוסופיות. ראבאק – זה בנאדם פרטי שם, לא?
אז זהו, שלא.
המדיה החברתית לא שוכחת
ניסינו לדבר אל ליבה של אותה פצועה שצווחה מכאב. הבטחנו לה שנסיר את שמה, את הציטוטים שלה, ואת כל התגובות שהמשיכו לבחוש בענייניה. רצינו לשמור על האמירה שלנו אודות מחיר החשיפה. ידענו שעצם מחיקת הפוסט כמוה כהודאה בכך שעסקנו בה, בגברת, כשלמעשה התמקדנו בנושא אחר.
לא הצלחנו להסביר או לשכנע.
היא רק ייבבה כמו גורה פצועה, כזאת ששורטת את מי שמתקרב להרגיעה. והיא שרטה. היא בחרה להשתלח שוב, באמצע הכביש הסואן, לעיני כל. שוב, אותו חוסר זהירות, אותו דחף מסמא לצרוח בפומבי, באופן חושפני והרסני.
כל אותו זמן, היא פעלה בעצם מאחורי גבו של בן הזוג – ואם לשפוט לפי התגובה של האיש עצמו, גם בניגוד לדעתו. היא אמרה שאם לא נהרוג את הפוסט, גוגל יזכור אותו לנצח. בואו נחשוב רגע: האם גוגל הוא מרכז הזכרון הקולקטיבי של כולנו?
בניסיון להבין את חוקי ההתנהלות במדיה החברתית זיכרו גם את זה: המדיה החברתית לא שוכחת. זה לא עיתון שעוטפים בו דגים ביום שאחרי. האינטרנט זוכר.
מי שאחראי על החומרים הבלתי נשכחים האלה המופיעים על דפי המדיה הם אנחנו כולנו. כל אחד לעצמו. רק אנחנו.
ברגע ששיחררנו חומרים שלנו לחלל הווירטואלי, אין דרך למחוק. מישהו יתעד, מישהו יזכור, מישהו ידבר על זה בפינת הקפה, מישהו יכתוב על זה תיזה, מישהו יצלם את המסך, יוסיף איורים ויכניס את זה לפרומו הבא שלו. מישהו יאונן על זה. מישהו יכתוב על זה תסריט שירוץ לאוסקר.
הכתם נשאר על הקיר
אתמול בערב השאירה על הקיר של אבי בפייסבוק את ההודעה הבאה:
כותבים, כותבי סטטוסים,
מהגגי טוויטר ובלוגרים: היזהרו במילותיכם. אבי לן אוסף אותן ליום פקודה.
האיש שם את עצמו בראש שלטון החוק והרשות המבצעת, בוחן כליות ולב. אמרתם
משהו והתחרטתם? אבי לן ידאג שלעולם לא ישכחו את הנאמר. אבי לן לא מבין
שמאחורי המילים יש אנשים, אבי לן מעולם לא אמר שום דבר שהתחרט עליו אח"כ.
אבי לן הוא אלוהים
רק לאחר מכן התקשר סרנה עצמו. מה גרם לו לשנות את דעתו? לא קשה לנחש. "אם תמחק את הפוסט, אנשים ישכחו מזה". הוא השתמש בדימוי מוזר, "כמו שישכחו את פרשת יצחק לאור".
ברגע שהבקשה באה ממנו, גיבור הסיפור, הסכים אבי לגנוז את הפוסט.
אבי לן לא אלוהים, אתם אלוהים
אומרים לי כל הזמן שכולם רוצים להיות מפורסמים. שכולם רוצים 15 דקות של תהילה. אז מדובר בדיוק ברגע הזה. הקליק הבא שישחרר את הסטטוס, הטוויט, התמונה או הפוסט הבא שלכם. תזכרו – מישהו יעשה מזה סרט, ואם זה נשמע לכם מגניב, תחשבו על סרט טורקי.
אבי לן לא אלוהים. לו היה, הייתי צועקת באמצע האוטוסטראדה: "עשיתי את אלוהים!"
גם פייסבוק לא אלוהים. אפילו גוגל לא אלוהים. עד כמה שזה יישמע מופלץ – אתם אלוהים. כל אחד הוא האלוהים של עצמו, והוא כותב את הדרמות של חייו במו מיקלדתו.
עד הקליק הבא.
סתם דרמה קווין מפגרת.
איזה יופי אני יכול לכתוב את זה באנונימיות
אהבתי מאד את הפוסט.
אין ספק שאנשים צריכים להיות אחראים על התכנים של עצמם שמופצים ברחבי הרשת. אני דווקא צאלה שכן מספרים על עצמם ומעלים תמונות, אך כפי שאמרת, אני מודעת לכך שהאינטרנט תמיד זוכר ולכן אני חושבת לפני שאני מפרסמת.
תודה על השיתוף,
עדי
אפילו אלמדובר היה אוהב את המלודרמה בשניקל הזו.
ומה שיפה, שלמרות הכל, לא למדת דבר
יפה. מעניין. ואיך מיותר, הא?
כאילו… כן ולא
עובדה שיש אנשים שעובדים במדיה כבר שנים וממשיכים לנהוג כמו סומים.
אז אנא עארף, אולי עבורם כל המאמץ הזה שווה
(ממש לא בא לי לחשוב ששרפנו כאן יומיים לחינם)
כל אחד חושב שהוא מרכז היקום, אז זהו שלא, אף אחד לא מעניין באמת אף אחד אחר אחרי 5 דקות הסיפור ימות אם בכלל היה קיים
פוסט מצויין ונכון.
חבל שהקודם נגנז, למרות שבעצם… יש גוגל קאש, אז גם ככה אבוד להם
אפרופו יגאל סרנה – למזלו אמו הקשישה לא קוראת מה שהוא כותב עליה, ולא בפייסבוק אלא בעיתון של המדינה. אז שלא יבוא בטענות.
פשוט תתלבשו. קר בחוץ. להתפשט כדאי רק מול עיניהם המחממות של אהובים ארוכי טווח.
תודה על הפוסט
מחזק את דעתי לגבי חשיפה, מציצנות ובכלל הטכניקה החדשה בלומר משהו
לצעוק ברחובה של עיר, לצייר גראפיטי על קיר בפייסבוק או לצייץ
משהו כאן מעוות מיסודו
לדעתי הגולם הזה קם על יוצרו והתוצאה תהיה הפוכה – הסתגרות יתר
מבריק וחד. "החוקים נכתבים ממש עכשיו…"
האמירה של סרנה לא מפתיעה אותי. מיקמתי אותו במנגנון המיון שלי והפסקתי כליל להיכנס לפוזטים שלו כשיצא במוטיבציה מעוררת תמיהה בעוצמתה להגנתו של צ'ייני, כשזה נתפס מבקר במועדון חשפנות (כלומר במועדון זנות, סחר בנשים וניצול נשים). הגישה שלו היתה בסגנון של "מה הביג-דיל". הבנתי. תודה. גם ההתערתלות המביכה שתוארה בפוסט של אבי לא הפתיעה אותי, מאותה סיבה. אני שמחה שהוא הבין בדרך הקשה שהזירה האינטרנטית לא ב"בעלותו", ואשקרה רואים אותו, מגנים אותו ויש להתנהלותו תג מחיר תדמיתי. מאחר וזה קרה לסרנה עצמו, הרי שבשונה מצ'ייני – לא היה איזהשהו סרנה שיכתוב עליו כתב הגנה וירטואלי. גם זה שעור.
עדי, שימי לב לפוסט מצויין של נעמה כרמי מהשבוע על הפרטיות ברשת, מכיוון אחר.
קראתי. היא לא מדברת ספציפית על פרטיות ברשת, אבל פרטיות היא פרטיות היא פרטיות.
אני מניחה שעוד ידונו בה רבות.
בהחלט מרתק, ואני מצרפת את הקישור למעוניינים:
http://www.notes.co.il/carmi/65580.asp
תודה
זה איזה בון טון שכולם רוצים לכתוב "סיפור על אהבה וחושך" (עוז), "חבלים" (באר), אבל במקרה שבו מדובר מדובר ב"סיפור לעניים" ועבירה על צנעת הפרט : האמא שלך אולי לא רוצה בשום אופן שתפרסם את זה והעובדה שהיא לא פרסמה מעולם כי זה כאב לה. אז למה לך ? למה לך לפגוע ב"אמא שלך"? שהיא כבר לא אמא שלך אלא עוד דמות בשורת הדמויות ששחטת כ"פרה קדושה" ? וזו בעיני עבירה איומה שאיש אנושי לא היה עושה כשמדובר באדם שאין לו יכולת להתגונן. אתה, סרנה או איך שקוראים לך, ירית לאמא שלך במצח. היא לא אמא שלי היא אמא שלך וזה כואב לי לאללה כי מדובר באשה שמצויה במצב איום שאיננה יכולה להגן על עצמה. אתה יודע , מר סרנה, שהמשוררת זלדה (לא יונה ולך שכל כך פגעה בזלדה ) , ביקשה כשדימדמה שיקראו לה שירי ערש ומתה כשפניה רגועים. זה מה שאתה צריך לעשות לאמך : לקרוא לה שירי ערש, לחבקה, לאהוב אותה ואת דבריך כתוב לעצמך. וגם אם אתה כותב באוקספורד זה לא הופך אותך אנושי. אתה ההוכחה שאתה לא.
נא לא לפרסם את הכתובת שלי בשום אופן אחרת אתבע אתכם
אל תדאג, אתה יכול להיות רגוע. בכל זאת, אם כבר מדברים על העניין העקרוני, ובמיוחד לאור העובדה שטרחת מראש לבקש חיסיון תוך איום בתביעה משפטית, אני מרגיש צורך לומר שהתבצרות מאחורי אנונימיות מכניסה אותי לאי-נוחות. למה בן אדם לא יכול לכתוב תגובה מזוהה? אגב, מתגובתך הקודמת השמטתי בעריכה מלת גידוף. מעבר לכך, אני בטוח שסרנה אנושי. והוא כותב משובח ורגיש בז'אנר שלו. לא, הוא לא מושלם, אבל מי כן לעזאזל?
סרנה אנושי ?????????????. ראה איך הוא חושף את הסוד של אמו מבלי לקבל את רשותה
הם מרשים לעצמם את מה שהם לא מרשים לאחרים. ולהשתמש בטיעון "פרשת יצחק לאור", זה מעיד, כמדומני, שסרנה ממש הגיע למצב של מצוקה קשה.
לדעתי עכשיו זה נחרת לנצח. הלוא ידוע, ומי יודע את זה טוב מעיתונאים, ככל שמנסים להשתיק זה עושה יותר רעש.
אחת הסיבות שאני אוהבת את הפייסבוק, היא שאני יכולה לקבוע לעצמי את גבולות החשיפה וגם להתחרט על דבר מה שכתבתי שראיתי שלא הובן נכון או שזה פגע במישהו או שסתם לא בא לי שזה יבצבץ על העמוד שלי. כשלקחתם את הסטטוס של יגאל, עליו הוא גם התחרט ומחק, הנצחתם אותו באינטרנט לנצח. ועכשיו אני חושבת, מי מבין החברים שלי בפייסבוק, יכול לעשות שימוש במשהו שכתבתי לרעתי?
חשיפת השיחות האישיות בטלפון עם נועה על פני העמוד שלך, אבי, בפייסבוק, הייתה מביכה, מקוממת ונראה כי באה לפגוע ולהשפיל אותה. אגב, הבחורה לא "צווחנית" כפי שהגדרתם אותה, אלא אחת המנומסות שכמו לכל המנומסות, גם להן יוצא לצאת מהכלים במצבים מסוימים.
יאנה, בתור בחורה גסת רוח וחסרת מודעות עצמית בצורה משוועת, עם תפיסות של דודה קומוניסטית, שזכתה לטובות הנאה מקשריה עם מר סרנה בעיקר בזכות כך שהיא מייצרת אצל הקשיש תחושה שייצא לו משהו מכל העסק, שכותבת בשגיאות כתיב מביכות, מוטב שלא תתערבי, את רק מחמירה את המצב.
ואת זה כותב חבר שלך בפייסבוק שמכיר אותך היטב.
יאנה,
את יכולה להשלות עצמך שאת קובעת את גבולות החשיפה בזה שאת מתחרטת ומוחקת. עניינך. קצת כמו אלה שחושבים שזה בסדר לגמור בפנים ב"ימים בטוחים". כל הפוסט הזה ניסה להגיד בדיוק את זה. את בחרת לקרוא בו הדגשים אחרים.
ממליצה לך בחום לא להטיל את האחריות על חברייך בפייסבוק שעלולים לעשות שימוש לרעה במה שכתבת, אלא להחזיר לידייך את השליטה, ללבוש קונדום, ולחשוב פעמיים לפני שאת שולחת מילותייך לחלל הוירטואלי.
בכלל, מומלץ לקרוא שוב את הפוסט, אולי תביני על מה באמת הוא נכתב, וגם… מי כתב אותו (רמז: לא אבי לן)
מוריס? חבר שלי בפייסבוק? אין לי כזה, לא מכירה כזה, מעולם לא הכרתי.
עדי, כשכתבתי אבי לן, התכוונתי לעמוד שלו בפייסבוק. אבל זה לא משנה. נדמה לי כי כתבתי שלא בהתלהמות, אבל שני המגיבים תחתי בחרו בתשובות וולגריות שמטרתן להנמיך אותי. שבוע טוב.
לא, לא כתבת בהתלהמות. אבל גם לא במי יודע מה נחמדות. אגב, זכותך המלאה.
גם אני לא כתבתי בהתלהמות. כתבתי בעוקצנות, ואני נוקטת בנימה זו תמיד כשאני מנסה להסביר חזור והסבר דברים שאמורים היו להיות ממש ברורים, לאנשים שמרבים להתנהל בוירטואליה.
בסופו של דבר, המסר הוא שזה באמת בידייך. רק בידייך.
יאנה, את מוכרחה להפסיק להדגיש עד כמה את לא חכמה. באמת. לא הבנת את הפוסט וגם באמת חשבת שאכתוב לך את שמי. את בכלל לא מבינה את המדיה. מה את כן מבינה. בלהיות גרופית. אני מנמיך את הנמוך זה מכבר ומצביע על החסרונות הבולטים הנראים לכל. אם הייתה לך מודעות היית מבינה.
כמה מביך סינון התגובות כאן. איך הפשפש עלה למעלה, הא אבי? נראה אותך מסנן
כן, מביך. היעדרו של הסינון מביך.
גם עלינו נשפכים קיטונות, ברוך השם.
בחרנו לעמוד מאחורי האמירה שלנו, וזהו המחיר.
כן, והוא מתועד לנצח.
גם אני חושבת שמה שעלה לאוויר הוירטואלי לא יכול ממש להתאדות.אני חושבת גם שסרנה כותב מחונן וזכותו לכתוב ככל העולה על רוחו וגם להתחרט,(אם כי להביא בחשבון שיש דברים שקשה להעלים לחלוטין).עם זאת,טוב עשיתם שגנזתם.אם סרנה,או זוגתו,ממש לא חשוב מי,חש נפגע,מוטב היה להסיר.
למרות פומביותו המוחלטת של החלל הוירטואלי,עדיין נשארו כמה כללים אנושיים שמוטב לנו לכבד כדי שנוכל להביט לעצמנו בעיניים ולדעת שנותרה בנו נשמה.מה,בעצם,כזה ביג דיל בלהסיר את הפוסט? הרי אף אחד מאיתנו לא כותב דברי אלוהים חיים.קצת חמלה לא תזיק לכולנו,ולא רק כאן.אז כתב,אז חשף,כעס,נשף,רגש ורגז. אבל התחרט,כבדו את רצונו,גם אם זה רצון בת-זוגו.על מה בכלל הדיון?
בואי נשמור על פרופורציות
אז כתב, אז חשף, אבל התחרט? – לא. לא התחרט.
בת זוגו? – הבטחנו להסיר את שמה, כל איזכור להתבטאויותיה, וכן את כל התגובות העוסקות בעניינה. מעבר לזה לא היתה לה שום זכות לבקש דבר.
ויותר מזה אני לא מתכוונת לומר או להסביר או להצטדק, או לספר.
מכאן ואילך אני מציעה לכל הנוגעים בדבר, גם לאלה שמגיבים כאן בשמם או שלא בשמם, להתמקד בנושא עצמו.
מה זה נקרא מכאן ואילך? תגובתך לדברי די נרגזת ואין לי מושג למה.אני מבטאת את דעתי הפרטית (למרות הרמז על 'בשמם או לא בשמם'),ונראה לי שנכון עשיתם כאשר הסרתם את הפוסט.כיבוד פרטיות,גם אם נעשתה אחרי שהפרטי נחשף לעין כל,היא עניין מבורך,וחבל להכביר מילים מעבר לכך.אגב,חשבתי שכל מה שכתבתי עד כה הוא התמקדות 'בנושא עצמו',כפי שהגדרת.לא? גם זה כלול באמנות הנהיגה בכביש מהיר
צר לי אם נשמעתי נרגזת. אני לא.
) ועניתי לכמה וכמה שהשמיעו ואמרו, לא תמיד בזהות גלויה לעין.
מה שכן, ואולי הייתי צריכה להבהיר, תפסתי טרמפ על התגובה שלך (כיאה וכנאה לדימוי הכביש
כתבתי את הפוסט מתוך טעם אחד – להבהיר לכל מי שמתנהל בוירטואליה, שזה סוג של מדיה שברגע שנחשפת בה, ברגע שהתפשטת, אין לך אפשרות לדרוש שאנשים לא יאוננו על המראה ביום שלמחרת. דימוי קצת המממ… בוטה. לא מקורי שלי וגנבתי אותו מאדם יקר.
היה כאן דיון שהתקיים לצד הדרך, דיון לא נחמד, לא נעים לאף אחד מהצדדים: לא לנו ככותבים, ולא להם כמי שנחשפו. זה מכאיב לכולנו באותה מידה, ואני מנסה לא להיסחף ולעסוק בזה.
מקווה שהבהרתי.
קראתי את חילופי הדברים בדף של סרנה.לדעתי הוא שיקף עמדה שרבים שותפים לה.גברים,בעיקר.כך נראה לי,שחווים טלטלה משפחתית.זה היה אמיץ,גם אם בוטה בבעיטה המדוייקת ששלח הישר ללב הנוגעים בדבר.בתוך עמנו אנו יושבים ומה שכתב סרנה נאמר באופן בוטה לאין ערוך במליוני בתים בעולם,רק בין קירות.אנחנו בפייסבוק נחשפנו רק לאפס קצה ויש לי הערכה לסרנה על האומץ להתפשט ככה,אבל גם על יכולתו לסגת אל פרטיותו ככל הניתן.ומסתבר שניתן.אין כאן מקום לביקורת או לעג,לו או לבת-זוגו.המחיר כבר שולם,ואני אישית מרגישה שנחשפתי לאיזו אמת,גם אם קשה להכלה.אבל אמת.
אגב,אני לא מבינה את ההתנפלות התמוהה על מה שסרנה כותב על אימו.זו כתיבה מלאת אהבה וחמלה.מה שהוא מתאר זה הקושי הבלתי נסבל בלהיות זקן בארץ הזו,או בכלל.אריכות ימים היא איחול נפוץ ודי צבוע,כאשר מדובר באנשים חסרי ישע וכבויים בשלהי חייהם.סרנה עושה זאת בצורה נפלאה ויש להעריך אותו על כתיבה שפותחת צוהר לעולם שרובנו לא יודעים עליו דבר וחצי דבר
וסתם שתדעו.אני אשה.וככזו,תמיד מרתק אותי לראות את האופן בו פועל המנגנון הגברי,גם כשאיני מזדהה עם קביעותיו.וממש לא הזדהתי במקרה ההוא.ובכל זאת רותקתי
מה זה? ממש תענוג פה!
אני שמח שיש מקום בו אנשים כותבים את מה שאני לא מעיז. והתגובות! ללקק את האצבעות. והתגובות הנגדיות! הדובדבן שבקצפת, וזה בא מאדם שקורא טוקבקים בוויינט רק כדי להתעצבן.
מיד קורא את כל השאר. אולי לא הייתי ברור, אבל אהבתי מאוד את הפוסט עצמו.